מיניות נשית - ליצור שפה

נשים המתמודדות עם השלכות נשיותן, זהותן, והציפיות החברתיות בתחום זה זקוקות לשפה בה יוכל השיח הזה להתבצע. הרצאה בכנס קולך, י"ב בתשרי תשע"ד 16/9/13
(חנה השקס)

הפיכת נושא המיניות לנושא מדובר בשיח הציבורי מגבירה את מודעותן של נשים למיניות שלהן. נשים דתיות מעיזות להתבטא וליצור בנושא המיניות, והן מודעות לאפשרות להשתנות ולהתפתח בנושא זה. מתוך תהליך זה עולה הצורך לבחון את הבניית הזהות המינית הנשית הן אצל נשים שהגיעו לבגרות והן אצל בנות צעירות. נשים המתמודדות עם ההשלכות של נשיותן, זהותן, והציפיות החברתיות להתנהגויות מסוימות בתחום זה זקוקות לשפה שבה יוכל השיח הזה להתבצע.

בחינת שאלת שפת השיח על המיניות מחדדת שני מוקדי מתח המובנים לתוך העיסוק בנושא זה: הראשון הוא המתח בין הערכים החברתיים והדתיים הקשורים למיניות הנשית, כגון קדושת התא המשפחתי והמקום של הנשים בחברה המסורתית, לבין החופש, הזהות והצרכים של כל אישה באשר היא. מוקד המתח השני הוא בין ההצנעה של המיניות, הצנעה הנתפסת עדיין כערך גם בחברה הרואה עצמה פתוחה ומתקדמת, לבין החשיפה והביטוי החופשי של המיניות האישית. האפשרות של נשים להתייחס בגלוי למיניותן נתפסת יותר ויותר כמתחייבת מהצרכים ההתפתחותיים והנפשיים של נשים, ומהבריאות של התא המשפחתי.

שני המתחים שהזכרתי, המתח בין הצרכים של הקהילה ושל הפרט והמתח בין  הצנעה לחשיפה מחייבים יצירה של שפה שאפשר להתבטא בה במסגרות של שיח קבוצתי וציבורי. קיום השיח הוא הכרחי ליכולת של כל אישה יחידה לבנות את זהותה באופן פורה. הצעתי היא למקד את המשימה ליצירת שפה בדימויים מטפוריים שעולים מתוך לימוד משותף של טקסטים רלוונטיים. אדגים את טענתי תוך קריאה של השיר "שמיטה" של סיון הר שפי.

אולם לפני שאדגים את דברי ראוי להסביר מרכזיותו של הביטוי המטפורי בשפה האנושית. במסתו "על אמת ושקר במובן החוץ-מוסרי"[1] טוען פרידריך ניטשה שהאמת איננה אלא "צבא נייד של מטאפורות, מטונימיות, האנשות." לעניינינו פירושה של טענה זו היא שאנו מתארים את העולם סביבנו על ידי מערכת של דימויים, ואלה משתנים מתרבות לתרבות ומזמן לזמן. לעיתים הדרישה אחר הדימוי המכונן של מערכת אמונות מסוימת חושפת מערכי כוח ותמונות עולם המצויים בבסיס הרעיונות שלנו. חשיפה כזו מאפשרת לנער את האבק מעל האמונות שלנו על ידי בחינה ביקורתית של הקשר בין הדימוי המכונן את הרעיונות שלנו לבין האמת שאנו מחזיקים בה. שני חוקרי הפילוסופיה הלשונית בשם ג'ורג' לייקוף ומרק ג'ונסון פרסמו בשנת -1980 ספר בשם “Metaphors We Live By” ובהם הם חושפים את המקור הפיזיולוגי של הרבה מהמושגים שאנו משתמשים בהם. הדימוי הפיזיולוגי משמש כמטאפורת בסיס למושגים רבים שנדמה לנו שהם מופשטים לחלוטין. כך למשל אנחנו משתמשים במטפורות מתחום הזנת הגוף כדי לתאר ידע (עיכלתי את הרעיון); תנועה בזמן כדי לתאר יחסים בין אנשים (קרבה וריחוק); ויחסי גודל כדי לתאר ערכיות (גבוה). מחקרים במדעי הקוגניציה מאשרים שהחשיבה שלנו תלויה בדימויים ושאנו מסדרים את העולם שלנו בקבוצות של קטגוריות שבהם שולטים דימויים שונים.

מסיבות אלה העיסוק במטפורה הוא בעצם ההבנה של היחס שלנו לנושא מסוים. השימוש בשפה קונקרטית של דימויים איננה מעידה על משלב לשוני ילדותי או מונמך, אלא על אופן החשיבה האנושי. לעיתים קרובות משמשת השפה מטפורית מעין מסך לרובד משמעות אחר, למשל מתוך הרצון לדבר בלשון נקייה. אך לעיתים השפה המטפורית נחוצה מכיוון שהדברים המצויים ביסוד הווייתנו כבני אדם, הרגשות שלנו, תחושותינו נפשיות, הם מעצם טבעם מעורפלים וחמקניים, ולכן קל יותר לדבר עליהם בלשון של דימויים. האמנות היא ביטוי לכושר האנושי הזה, ובמסגרת השפה אין כמו השירה המביאה לידי ביטוי גלוי את המשחק בין הכיסוי הדימויִי למשמעויות המסתתרות מאחוריו. שפה שנוצרת בתוך קבוצה, המובחנת משפה חיצונית לה, היא שפה המשתמשת במערכת דימויים שמסיבה זו או אחרת מוכרים לבני הקבוצה. אם בני הקבוצה עוסקים בשיח על השיח, הם יכולים לבחון את המקור לשימושים הלשוניים הייחודיים להם וכך להעמיק הבנתם העצמית ואת יכולתם לפעול יחד ולגשר על מתחים מובנים בקבוצה.

השתתפתי פעם במפגש סלוני לנשים שהונחה על ידי רבנית המנהלת מדרשה לבנות של חב"ד. לא זכור לי בדיוק נושא המפגש אבל הוא התנהל בחנוכה ולכן עסקנו בו בפח השמן שהתרחש בו נס חנוכה. המנחה קישרה ככל הנראה בין פח השמן לבין הנשיות בספרות הקבלית, המוצגת במושגים של כלי, המכיל את הבחינה הגברית המעניקה לה צורה. כדי להפעיל את הקבוצה ביקשה המנחה מהמשתתפות להתחלק לזוגות ולספר זו לזו כיצד מתבטאת בחייהן העובדה שכאישה כל אחת מהן היא כלי. הכרזתי באוזני זוגתי ש"אני לא כלי," והתעוררה שיחה מרתקת על הנושא. שימו לב שבדימוי הכלי המהות הנשית מקבלת משמעות מכורח עובדות אנטומיות מסוימות של גוף האישה.[2] השפה הקבלית משתמשת במטפורות השאובות מדימויים גופניים כדי לתאר צדדים שונים באלוהות וכנובע מכך – במבנה עולמנו. הבעיה לעניינינו היא שמכאן נלמדת מחויבות של נשים לנהוג על פי דפוסי זהות מסוימים, שנובעים, לכאורה, מדימויים אלה.

מה שאני מבקשת לעשות הוא למעשה לחקות את השיח הקבלי. השיח הקבלי פיתח דרך מסוימת לדבר על המיניות בכלל ועל המיניות הנשית בפרט, תוך כדי עיסוק בדימויים ובסיפורים על העולם והאלוהות. אם אנחנו סבורות, שיש לפתוח את נושא המיניות לשיח בין נשים בוגרות לנשים צעירות, בינן לבין עצמן, ובינן לבין בני זוגן, עלינו לבנות קבוצות שיח. לחפש טקסטים מכל מיני סוגים שמעוררים שיחה בנושא, ובעזרת הנחייה המודעת לתפקידה ליצור שפה קבוצתית, ללמוד את הטקסטים, לנתח אותם, וליצור טקסטים חדשים בהשראתם.

אדגים את כוונתי משירה של סיוון הר שפי "שמיטה".

שְׁמִיטָּה / סיון הר-שפי  

הַהַתְחָלָה תִּהְיֶה שְׁמִטָּה

נַרְפֶּה וְנֻפְקַר לַזְּרָמִים

לֹא בְּחֵרוּק שִׁנַּיִם לַתְּלָמִים

נִתֵּן לָהּ לְקַלְקֵל אֶת הַשּׁוּרוֹת

בַּהַתְחָלָה נִתֵּן לָהּ מְנוּחָה

אַחַר כָּךְ נַעֲבֹד בָּהּ שָׁנִים

כְּיָמִים אֲחָדִים

הָעֵשֶׂב יַעֲלֶה פֶּרֶא

הַחַיָּה תִּרְבֶּה

הַמַּיִם יִשְׁתַּגְּעוּ וּמַעְיָן

יִפְרֹץ בַּבַּיִת

בַּסָּלוֹן, לְעֵינֵי כֹּל.

יִפְּלוּ כַּפְתּוֹרִים, יַעֲלוּ פְּרָחִים

לְלֹא מְבוּכָה

הִיא תֵּינִיק אוֹתָנוּ מִדְּבַשׁ הֶחָלָב.

הַהַתְחָלָה תִּהְיֶה שְׁמִטָּה

כְּבִשְׁנַת שִׁכְחָה

 

שיר זה מציג דמות נשית אך לא ברור מה היא. הביטויים המתייחסים אליה הם  "בהתחלה תהיה"; "נתן לה לקלקל"; "נתן לה מנוחה"; "נעבוד בה"; "היא תיניק." מי היא אישה זו? האישה שבבית? ואולי האהבה? בשיר יש גם "אנחנו": "נרפה ונפקר"; "נתן לה לקלקל"; "נתן לה מנוחה"; "נעבד בה." האם ה"אנחנו" הם בני הזוג? ואולי הקהל הרחב? בני העיר?

בשיר יש עירוב של דימויי טבע ודימויים הלקוחים מרגשות אנושיים: שמיטה, זרמים, תלמים, עשב, חיה, מים, מעין, פרחים, דבש, חלב, - כל אלה לקוחים מתחום הטבע, אך כל אלה קשורים גם לפעולות הקשורות להתנהגויות אנושיות ולרגשות: נרפה, נפקר, חרוק שיניים, לקלקל את השורות, מנוחה, פרא, ישתגעו, מבוכה, שכחה. בנוסף לכך ישנם דימויים הקושרים את הטבע הצומח, פריצת השורות האנושית והמיניות: בסלון לעיני כל, יפלו כפתורים, תיניק. מתוך שלל דימויים אלה עולה ניגוד בסיסי בשיר בין סדר והתכנסות הקשורים ליצירה אנושית תרבותית לבין פריצת גבולות מופקרת שיש בה, למרבה ההפתעה, מרכיב שמחבר אותנו דווקא לדת. אפשר לראות זאת אם בוחנים את מערכת הניגודים בטבלה:

שמיטה  פריצת שורות, שכחה

עבודה,

התחלה, (זמן מוגבל) שמיטה,

אחר כך, "שנים".

מנוחה

עבודה ב 

הרפיה, הפקרה,

תלמים, שורות

פרא, התרבות, שיגעון, פריצה, פרימה (כפתורים), פריחה,  אין מבוכה.

מבוכה (כשאין הצנעה)

הנקה, מתיקות (דבש וחלב);

לא בחירוק שיניים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני לא מציעה כאן ניתוח שלם של השיר. אולם מעצם הקריאה המשותפת בשיר זה, והעיסוק במערכות הדימויים שלו, ובניגודים העולים בו, עולים הנושאים הבאים:

  1. מיניות וטבע: אם המיניות הנשית מתפרשת במונחים של טבע חסר גבולות אנושיים, האם היינו רוצים לומר שהמיניות הנשית מקרבת אותנו לטבע בניגוד לתרבות המאורגנת? אבל אם כך, ואם הדת כמו שהיא מוכרת לנו, היא מאד היררכית ומוסדרת, האם זאת אומרת שהמיניות היא ההיפך מרוחניות? שהיא מנוגדת לה?
  2. אם "היא" זו אישה, והיא מדומה לעבודה, האם האישה היא מישהי ש"עובדים בה"? ולכן האישה היא אכן "אדמה" בניגוד ל"נפש" הרוחנית והתרבותית הגברית?
  3. מה באמת מבטא את המיניות שלי, - הפרא? ההעזה לקלקל את השורה? הפתיחה? הפריצה? או שמא להיפך, התלמים, שנים של העבודה? כיצד אפשר למצוא את האיזון הנכון ביניהם?
  4. האם גם המיניות הגברית מקבלת ביטוי בשיר הזה? היא מרומזת דרך האזכור עם יעקב, עם "האנחנו"?
  5. ההנקה מעוררת קשר בין מיניות לאימהות. האם נושא ההולדה וההזנה של יצורים חיים יכול למצות באיזה שהוא אופן את הזהות האישית המינית?
  6. הדבש והחלב מזכירים את ארץ ישראל, ארץ הבחירה, והיחס של הקדוש ברוך הוא עם הארץ. כיצד העניין הזה משתלב עם המיניות? הנביא ישעיהו מנגיד אומה עזובה וארץ שוממה לארץ בעולה.  האם מכאן אנו צריכים לקבל שיחס הגבר והאישה הוא כמו יחס הקדוש ברוך הוא והאדמה?

לסיכום: סדנה כזאת לא נותנת תשובה חד משמעית למשמעות המיניות, לא עבור התפיסה המסורתית, לא עבור התפיסה הפמיניסטית, ולא עבור הקבוצה. אבל היא מאפשרת למשתתפות הסדנה לדחות את הקביעה החד משמעית שהאישה היא X והמיניות של האישה היא Y ומשניהם מתחייבת התנהגות נורמטיבית מסוימת. היא מאפשרת לקבוצה ולכל יחידה בתוכה לבחון את המשמעויות  של המיניות שלה עבורה היא, ולבחון משמעויות אלה במרחב החברתי, הדתי והערכי שבו היא נעה.

אני מציעה לבנות סדנאות של מספר פגישות שבהן חברות הקבוצה קוראות יחד טקסטים שונים כמו השיר "שמיטה," וטקסטים שיריים וסיפוריים אחרים, כמו גם סיפורי בריאת העולם,  נבואות, טקסטים מחז"ל ומהזוהר. במהלך הפגישות יידונו היבטים שונים של המיניות הנשית, ויתאפשר דיון פתוח שמקשר בין המשמעויות העולות מהטקסטים לחיים האמיתיים שלנו. בתוך מרחב כזה יכולה להיווצר שפה המאפשרת לגשר על המתחים שציינתי בפתיחה. ההתייחסות המצניעה לנושא מושגת באמצעות הדיבור המטפורי, אבל הדיבור המטפורי מאשפר חשיפה של העמדות והרגשות המוצנעים ביחס לנושא. המרחב החברתי שבו מתרחש הדיון מאפשר לגשר בין הצרכים הרגשיים של היחידה לבין ההבנה שאף אדם איננו אי, ושהתנהגויות של היחיד בכל תחום שהוא בהכרח נושאות משמעות רחבה יותר, של רצוי וראוי, מותר ואסור, טוב ורע.

"מי מפחד ממיניות נשית" –

סדנת 'הסלון הפילוסופי' לנשים ב-4 מפגשים בהנחיית ד"ר חנה השקס תחל ביום שני ו' בטבת תשע"ד 09.12.13

 

ד"ר חנה השקס עוסקת בייעוץ פילוסופי פרטני ובהעברת סדנאות. חנה היא בעלת תואר ראשון ושני בספרות ובפילוסופיה ודוקטורט בפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. בעבר חינכה ולימדה ספרות ותנ"ך בתיכונים בירושלים ובצפון הארץ. בארצות הברית הרצתה באוניברסיטאות ובמכללות בתחום הפילוסופיה, היהדות, והמגדר. החל מ-2009 עוסקת חנה בכתיבה תיאולוגית-פילוסופית במסגרת מלגות מחקר במרכז שלם. חנה השלימה כתיבת ספר המציג הגות יהודית המצויה בדו-שיח עם תבניות חשיבה פילוסופיות פוסט-מודרניות. חנה נשואה, אם לארבעה ילדים, ומתגוררת עם משפחתה בירושלים.

 יחידים וקבוצות המעוניינים בסדנאות שחנה מתארת יכולים לפנות אליה: 0527848789 או דרך האתר


[1] ניטשה, פרידריך (תש"ן), על אמת ושקר במובן החוץ-מוסרי, בתוך: דיוניסוס ואפולו – מסות על האמנות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, עמ' 58.

 [2] בהקשר הזה צפיתי בסרטון של ערוץ הקבלה ובו הסביר הרב מיכאל לייטמן לביתו המראיינת: "אישה צריכה להסכים להיות כלולה בגבר בתנאי שהגבר מכוון מטרה." לא ביטול סתם, אלא ביטול לא לגבר אלא לתפקיד למטרה שבגבר. התפקיד של האישה עם הכלים שיש לה "לסובב את הגבר" כדי שהוא יעשה את המטרה שבגבר. לקריאת המאמר: לחצ/י כאן

 













טרם התקבלו תגובות

 
   

קמפוס הר הצופים בבית הלל ירושלים. טל: 02-6720321 פקס: 02-6730595
כתובת למשלוח דואר: ת.ד.10502 ירושלים 9110402

יהדות, שאל את הרב, פרשת שבוע, חגים, נשים