עיון ב´קול באשה ערוה´

האם האיסור(ים) מוגבל(ים) לקריאת שמע? האם ההלכה כוללת את קול האישה בכל צורותיו? עיון בסוגיה
(פנחס אלפרט)

ב"ה, ליל שבועות, תשנ"ח (1998)                                    
                                                   
"קול באשה ערוה"*
ע"י פינחס אלפרט
*מבוסס על מאמרו של קדיש גולדברג, אשר סיכם את דבריו של הרב סול שלום ברמן וכולל הרחבות שלי.


מקורות בנושא: קול באישה ערווה:
1. מקור ראשון, ברכות כד: "אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה [שטיינזלץ: מגולה]. למאי? [לאיזה עניין] אילימא לאסתכולי בה? [האם מדובר באיסור הסתכלות באישה] והאמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטים שבחוץ עם תכשיטים שבפנים לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף!"
הסבר דברי הרב ששת: נאמר בתורה: "אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז" (במדבר ל"א, נ'). הכתוב מונה תכשיט חיצוני כמו צמיד עם תכשיט פנימי, שאותו שמה האישה במקום ערווה, כמו כומז. זאת ללמד אותנו שאם יש כוונה לאיסור, אין הבדל באיזה מקום הוא מסתכל. והגמרא מתרצת כי 'טפח באשה ערוה' נאמר: "אלא באשתו ולקריאת שמע", זאת אומרת, שאפילו באשתו בטפח מגולה אסור לקרוא קריאת שמע ודברי קדושה.
"אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר גלי שוק עברי נהרות [ישעיהו מ"ז, ב'] וכתוב: תגל ערותך וגם תראה חרפתך. אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראיך נוה" [שיר השירים, ב', י"ד].
רש"י: "קולך ערב מדמשבח לה קרא בגוה – שמע מינה תאוה היא." [דהיינו: היות והפסוק משבח את קולה של האישה, יש להסיק מכאן כי זהו גורם לתאווה.]
שטיינזלץ עיונים: "בכל הפרטים הללו דנו המפרשים והפסוקים מה היא המשמעות המעשית שיש ליחס לקביעה זו. היו שראו בכך רק אזהרה של צניעות – שאין ראוי שאישה תגלה עצמה  במקומות אלה או שתשיר ברבים. לשיטות אחרות: "ערווה" הריהי בקשר לקריאת שמע ותפילה שאסור לקרוא את 'שמע' כנגד הערווה וכל אלה בגדר זה. עיין תוספות ר' יהודה החסיד ותוספות הרא"ש (מפרשים ראשונים)". (כל ההדגשות שבמובאות לאורך המאמר הן שלי. פ"א)

2. מקור שני, קידושין ע: "ההוא גברא שמנהרדעא דעל ליה לבית מטבחיה בפומבדיתא אמר להו: הבו לי בישרא. אמרו ליה: נטר, עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתוב לך".
 רש"י: "המתן עד שייטול שלוחו של רב יהודה שעומד כאן ליטול", [דהיינו: ואז ניתן לך].
אמר: מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי?
[דהיינו: מיהו זה יהודה בעל שויסק שהוא קודם לי ולוקח בשר לפני?]
 רש"י: "לשון גנאי, גרגרן, אוכל שויסק [צלי], כנאמר בפסחים (דף צו) באימורי פסח מצרים מאן לימא לן דלא שוויסקי עבדינהו בשם רבינו הלוי." "שוויסקי" – לפי אבן-שושן: "גלד שומן, חתיכת שומן מטוגנת...". שויסקים, שוויסקי  עוף. (סיפור אישי: המילה האחרונה בתשבץ שפתרתי כילד.)
אזלו אמרו ליה לרב יהודה: שמתיה.
[נידה את אותו אורח מנהרדעא.]
אמר: רגיל דקרי אנשי עבדי! אכריז עליה דעבדא הוא!
רש"י: "כדשאשכחן [שמצינו] דמנדים לכבוד הרב במועד קטן (דף טז(.
אזל ההוא, אזמניה לדינה לרב נחמן. אייתי פיתקא דהזמנה.
 ההוא הזמין אותו לדין תורה בפני רב נחמן. נוצר פה סיבוך! רב יהודה היה ראש בפומבדיתא ורב נחמן היה ראש בנהרדעא, דיין לראש הגלות ואף חתן הנשיא. רב יהודה בא להתייעץ עם רב הונא, והוא מייעץ לו: "לא מיבעי לך למיזל משום דגברא רבה את, אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל!"
[דהיינו: מאחר שאתה איש נכבד (גברא רבה), לא היה עליך ללכת. אבל משום כבודו של הנשיא שהזמינך, ראוי שתלך.] רש"י: "לפני רב נחמן שאתה גדול ממנו ואתה ראש בפומבדיתא. יקרא דבי נשיאה: שהוא חתן הנשיא."
נמשך בגמרא דין ודברים קשה שבו רב יהודה תוקף ומבקר את פרטי התנהגותו ודיבורו של רב נחמן. ובהמשך (תרגום מארמית על פי ספר האגדה, דף רלד): 
 "אמר רב נחמן: תבוא דונג ותשקנו? [דונג, שם בתו של רב נחמן].
אמר רב יהודה: כך אמר שמואל: אין משתמשים באשה!'".
רש"י
: "שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים".
רב נחמן: "קטנה היא".
רב יהודה:"ובפרוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה".
רב נחמן: "ישלח מר שלום לילתא" (ילתא: אשתו).
רב יהודה: "כך אמר שמואל: קול באשה ערוה".
 רש"י: "קול באשה ערוה שנאמר:  'השמיעני את קולך' ואם אשאל בשלומה תשיבני."
ר' נחמן: "אפשר על-ידי שליח".
 ר' יהודה: "כך אמר שמואל אין שואלים בשלום אשה".
 ר' נחמן: "על ידי בעלה". רש"י: "אהיה אני שליח לדבר."
רב יהודה: "הכי אמר שמואל, אין שואלים בשלום אשה כלל".
שלוש אמירות מיוחסות פה על ידי רב יהודה לשמואל, ובהן: קול באשה ערווה. נחזור אליהן בהמשך.
לסיכום, הרב סול ברמן: "רק חלקים מעמדות שמואל המצוטטות על ידי רב יהודה זוכים לדיון במקומות אחרים בש"ס. אבל הקביעה ש"קול באשה ערוה" כלל אינה זוכה להתייחסות: אין בכל הספרות התלמודית לא מחלוקת בנידון ולא סיוע ובסיס.
מקור שלישי ואחרון בתלמוד לקולות נשים מופיע בקשר למשתאות במסכת סוטה, ולהלן ניתוחו.

3. מקור שלישי, סוטה מח : איסור שנקבע בזמן חורבן בית שני.
המשנה: "משבטלה סנהדרין, בטל השיר מבית המשתאות שנאמר 'בשיר לא ישתו יין'". הגמרא מסבירה שעניין זה קשור בסנהדרין שנאמר: "זקנים משער שבתו, בחורים מנגינתם" (איכה, ה); ובהמשך אומרת הגמרא בשם רב יוסף: "אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי – פריצותא. זמרי נשי ועני גברי – כאש בנעורת".
רש"י: כאש בנעורת: לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערווה כדכתב "השמיעני את קולך" ומבעיר את יצרו כאש בנעורת. אבל זמרי גברי ועני נשי קצת פריצות יש 'דקול באשה ערוה' אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים".
הרב ברמן: על יסוד דברי רב יוסף מגנים הגאונים הופעת בדרניות בחגיגות גברים הן בנגינה  הן בזמר. אבל נראה שעצמת האיסור נובעת באופן בלבדי מהאיסור על מוסיקה ולא מיסוד הערווה שקיים בשירת הנשים הללו. הגאונים (בניגוד לרש"י) אינם מזכירים כלל בכל הדיון את אמרת שמואל "קול באשה ערוה". מעובדה זו ניתן להסיק את המסקנה הנובעת מדבריו של רב האי גאון, שאמרתו של שמואל אינה קביעה כללית בנושא טיבו המגרה של קול האישה אלא מגבלה על קריאת שמע במצבים המקשים על הריכוז הראוי.
במשך שמונה מאות שנה האבחנה של הגאונים בין שני הדינים - דינו של שמואל ודינו של רב יוסף הייתה הנורמה ביחסם של חכמים לשני הנושאים.
דינו של רב יוסף על זמרת נשים במשתאות לא היווה שיקול בהבנת דין "קול אישה" עד לתשובה שכתב הרב משה סופר בתחילת המאה התשע-עשרה.
בהמשך הדיון נתעלם מהנושא של איסור מוסיקה ונתמקד ביחסם של החכמים לקולות נשים.

פסיקות הגאונים וראשוני צרפת-אשכנז
כל ראשוני צרפת-אשכנז קבלו את אמרת שמואל כהלכה מחייבת, אבל חלקו ביחס לשתי שאלות יסוד הנוגעות להיקף האיסור.
האם האיסור(ים) מוגבל(ים) לקריאת שמע?
האם ההלכה כוללת את קול האישה בכל צורותיו?
תשובה ל-א', היקף ההגבלה: רב האי גאון ורבנו חננאל היו המשפיעים העיקריים להגבלת דברי שמואל לקריאת שמע.
רוב חכמי אשכנז, ראבי"ה (ר' אליעזר בן יואל הלוי): אסור לקרוא קריאת שמע לקול אישה!
קיימות שלוש דעות שונות בעניין זה:
"ספר יראים" (ר' אליעזר בן שמואל) הרחיב את ההגבלה לכל דבר בקדושה.
ר' מרדכי בן הלל (בשם ר' אליעזר ממיץ) מרחיב את ההגבלה גם ללימוד תורה.
"אור זרוע" (ר' יצחק בן משה) מחד גיסא אינו מסכים שדינו של שמואל שייך לקריאת שמע. מאידך גיסא אין הוא מציע יישום חלופי.
סיכום על פי הרב ברמן: ההגבלות הן לא בגלל החושניות המהותית בקול האישה, אלא בגלל החשש שיסיח דעתו מלהתרכז בלימוד או בתפילה.
סוגי הקול: לדעת ראשוני צרפת-אשכנז (ר' אלעזר ממיץ ואולי מתבסס על רב האי גאון) רק קול זמר מפריע בקריאת שמע. זאת אף על פי שמן הגמרא בקידושין עולה בבירור (בקשר לאישה ילתא) שדיבור פירושו דרישת שלום. למרות זאת פירשו באופן שיטתי את הגמרא בברכות "קול באשה ערוה" כמכוונת לקול זמר.
סייגים נוספים על ידי הראבי"ה: "וכל הדברים [שהזכרנו לעיל] לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור וכן בקולה [לרגיל בו]".
אם כן, לפנויה רגילוּת בין גברים והשמעת קולה היה נפוץ ולא יגרום להסחה ואפילו בשעת קריאת שמע.
מעניין מאוד שכל חכמי אשכנז שמייחסים את דברי שמואל דווקא לקריאת שמע, עומדים בסתירה מוחלטת לגמרא בקידושין - סיפור ילתא.
הרב ברמן: "מתקבלת מאליה המסקנה שחכמי אשכנז ראו את השיחה הדרמטית בין רב יהודה לרב נחמן כתיאור אגדתי של ניסיון רב יהודה להטיל דופי בשופטו, רב נחמן, ואין להסיק מסקנות הלכתיות של ממש מתוך השימוש באמרות שהן לכאורה הלכתיות".

ראשוני ספרד: הרי"ף (רבנו יצחק בן יעקב אלפסי או בקיצור: האלפסי) הוא הגרעין והמקור לכל ההלכה הספרדית, ויצר בענייננו דגם חלופי בסיסי בהשמיטו את אמרתו של שמואל מן הסיכום ההלכתי שלו למסכת ברכות. כך הראה (ועל כך הצביעו חכמים אחריו) שלדעתו דינו של שמואל נדחה על ידי התלמוד. לשיטת הרי"ף, מותר ללא כל הגבלה, לקרוא קריאת שמע גם כששומעים קול אישה. כך גם בקידושין הרי"ף משמיט את הצהרת שמואל (בפי רב יהודה) כי "קול באשה ערוה".
אבל הרי"ף אינו משמיט בקידושין את כל דיני שמואל. כזכור רב יהודה ייחס שלוש אמרות לשמואל:
קול באישה ערווה.
אין שואלים בשלום אישה על ידי שליח.
אין שואלים בשלום אישה כלל ואפילו על ידי בעלה.
אמרה ראשונה הוא משמיט כפי שעשה במסכת ברכות. שלישית הוא משמיט כי הגמרא בבבא-מציעא מתירה שאלת שלום אישה על ידי בעלה. הרי"ף פוסק רק באשר לאמרה שנייה כשמואל שאסור לשאול בשלום אשת איש על ידי שליח. בכך הוא רומז לחשש לקשר חשוד עם זר ולחשש ניאוף.
גם התוספות אינם מתייחסים לדינו של שמואל "קול באשה ערוה" לא בברכות ולא בקידושין.

ראשוני פרובנס:
ראב"ד: יישוב גמרות ברכות וקידושין: הרחבה של האיסור – קול הדיבור של אישה אסור. צמצומו – קול אשתו אינו בעיה, עקרון הרגילוּת; צמצומו – לאישה, דיבור ישיר אליו ? או זמר, אולם רק בזמן קריאת שמע.
המאירי: הרחבה של האיסור – השוואתה של דרישת שלום האישה לשמיעת קול זמר.
גמישות רבה: באשר לאיסור דרישת שלום לבבית, "ואשת איש אפילו שאלת שלום אפילו על ידי שליח ואפילו על ידי בעלה אסור אלא למי שיודע בעצמו שאין תרבות יצרו חשוד בסרך הרהור על דברים אלו כלל. על זה ועל כיוצא בו נאמר 'ויראת מא-לקיך אני ה'".
סיכום: למרות דברי אזהרה אלו רואה המאירי את דין שמואל כהדרכה מוסרית שיש ליישמה  בהתאם לראיית הפרט את מצבו הדתי. הרחבה זו נמצאת גם אצל חכמים ספרדים אחרים במיוחד אצל  הריטב"א.

רמב"ם, רא"ש והטור: שלושתם משמיטים בעקבות הרי"ף את דינו של שמואל בעניין קריאת שמע. התשתית לפסיקה המחמירה היום מתבססת, לטענת הרב ברמן, על פסיקת הרמב"ם ב"ספר המצוות" לא-תעשה שנ"ג, איסור קִרבה לעריות:
"היזהר מהקרב אל אחת העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונשיקה והדומה להם מן הפעולות הזרות, והוא אמרו באזהרה מזה "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, כאילו יאמר 'לא תקרבו' – שום קירוב שיבוא לגלות ערוה".
ב"משנה תורה" הוא מונה פעולות נוספות האסורות מדרבנן מהטעם שמא יביאו לידי ביאות אסורות: "ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור", כאמור להלן.
ספר "קדושה", הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה ב': "והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוֵן ליהנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור".
המילה ערווה כאן מתייחסת לאישה האסורה לגבר מפני שהיא ערווה לו, שהיא אשת איש. המילה ערווה אינה מתייחסת לקול. הוכחה מן ההמשך: "או לראות שערה", שער של מי: שערה של הערווה, או שערה של האישה שהיא ערווה לגבר.
יש לשים לב שהרמב"ם על אף הדמיון הרב של דינו לדינו של שמואל, אינו מקבל בזה את דין שמואל אלא דבק בהסכמתו לרי"ף. הוא אינו מכריז שקול האישה הוא הערווה כמו שמואל, אלא ששמיעת הקול, בדומה לראיית שערותיה או הסתכלות באופן מגרה בגופה, עלולה להביא לידי ביאה, ולכן היא אסורה בהקשר של ערווה, כלומר אישה שביאתה אסורה. הרמב"ם מוציא מכלל זה אישה פנויה שביאתה מותרת ואשתו כשהיא נידה, שאיסור הביאה לגביה הוא זמני.
רמב"ם: אסור לשמוע קול הערווה – לא הקול הוא ערווה אלא האישה היא ערווה (שאסורה לו).
בעל הטורים (הטור) מביא את הרמב"ם כלשונו אבל בשינוי קטן – השמטת היידוע לפני "ערוה". אבל ברור מן ההמשך "או לראות את שערה" שכוונתו של "בעל הטורים" לאישה שהיא ערווה.
שו"ע: גם הוא טוען ש"אסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה", אבל מוסיף בניגוד  לרמב"ם (גם ב"בית יוסף" על הטור) כי: "וטוב להיזהר מלקרוא את השמע לקול זמר אישה", אזהרה שאינה נמצאת אצל הרמב"ם. למה הוסיף? אולי חשש להבנה של ראשוני צרפת-אשכנז את 'קול באשה ערוה' (לפי מסכת ברכות).
 אבל בשו"ע- "טוב להיזהר" הופך לאיסור או אזהרה: "יש להיזהר".

הסבר אפשרי ראשון ל"קול ערווה":
 ה"פרישה" – ר' יהושע פלק, פרשן השולחן ערוך, מעלה שתי אפשרויות להסבר האיסור לשמוע קול ערווה:
כמו שפירשנו עד כה – אסור לשמוע קול, ובכלל זה קול דיבור, של אישה שהיא ערווה לשומע; דהיינו, לא כולל פנויות או אשתו כשהיא נידה.
ערווה מתאר את הקול. קול זה מציע ה"פרישה", 'זהו' קול זמרה ולא קול דיבור. ה"פרישה" מציין בבירור שהוא מעדיף את הפירוש הראשון, אבל בכך נפרצה הדרך לפרשנות המחמירה של הב"ח, בית שמואל, מג"א, פרי מגדים, שהיא בסיס האיסור כפי שהוא מוכר לנו כיום, דהיינו: "אסור לשמוע קול זמרת אישה שהגיעה לגיל נידה". להלן כמה מן הפסיקות הללו:

ילקוט יוסף- ר' עובדיה יוסף, סימן ע"ה, סעיף י"ב
: "קול זמר של אישה ערוה. לפיכך אסור לשמוע קול זמר של אשה. וכן אסור לשומעה בשעה שקורא קריאת שמע וברכותיה. ומכל מקום אם שומע קול זמר של אשה דרך טייפ ואינו מכירה מעיקר הדין אין בזה משום "קול באשה ערוה". ולכן אין צריך להיזהר מזה כשקורא ק"ש כדרכו או כשהוא מברך ברכות והמחמיר תבוא עליו ברכה. אבל אם יודעה ומכירה, אסור אף שאינו רואה אותה באותה שעה. ויש להחמיר בזה אפילו אם ראה צורתה בתמונה בלבד. ואין הבדל בין אישה פנויה לאשת איש".

הרב שלמה אבינר "עם כלביא", סימן של"ג "בעניין שירת נערות": "על מעשה אורח שפרץ בקצף גדול נגד קול שירת נערות ואמר מה שאמר. ושאלוני רבים מה אני אומר. אמרתי שיש להבחין בין תוכן הדברים לבין צורת אמירתם.
בעניין הצורה, אין צל של ספק שבעת כזאת, לא זו דרך יעקב. ואין בכלל צורך להאריך.
בעניין התוכן, הרי האורח לא המציא את הדברים מלבו. מפורשים הם בגמרא (ברכות כ"ד) והרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, כ"א, ב') בשו"ע (ע"ה, ג'), ובמשנה ברורה (ע"ה, סקי"ז: תק"ס, סקי"ג, תק"ס, שער-הציון, כ"ה).

סיכום ממאמרו של קדיש גולדברג, אשר סיכם את דבריו של הרב סול ברמן:
"שדי חמד"(הרב חיים חזקיהו מדיני): פסק של רב ספרדי המצמצם את "קול באשה ערוה" לשירי עגבים בלבד, אבל קול אישה ששרה שירי קודש ודאי מותר. ואיך נסווג את "שירי ארץ ישראל היפה", האם כשירי עגבים או כשירי קודש?
"שרידי אש"- תשובה ארוכה של הרב ויינברג המשיב בעניין שירה מעורבת של שירי קודש במסגרת תנועת נוער דתית בצרפת. להלן כמה נקודות חשובות:
רבני גרמניה שאפשרו שיעורי תורה לנשים והקימו מוסדות חינוך מעורבים הצליחו טוב יותר מהרבנים המחמירים של מזרח אירופה לחנך את הדור הצעיר לתורה ולמצוות.
אפשר להתיר שירה מעורבת מטעם "תרי קולי לא משתמעי", דהיינו:  שני קולות לא נשמעים. 
והנקודה החשובה ביותר:
"אולם בנידון שאין כאן איסור גמור אלא רק מנהג חסידות ומידת צניעות אפשר לדרוש סימוכין ולהתיר בארץ צרפת שכבר הגיע מצב היהדות עד משבר ואם לא נאחז באמצעים חינוכיים מנוסים ומעוטרים בהצלחה.. עתידה תורה שתשתכח מישראל [----] בארצות כמו אשכנז וצרפת, הנשים מרגישות עלבון ופגיעה בזכויותיהן אם נאסור עליהן להשתתף בעונג שבת על-ידי זמירות קודש. ודבר זה מובן מאליו למי שמכיר טבע נשים בארצות הללו. והאיסור יכול לגרום לריחוק נשים מן הדת חלילה."

סיכום דרגות החומרה מן הקל אל הכבד בפירוש "קול באישה ערווה":
שום איסור – רי"ף
מידת חסידות אישית לפי הרגשת השומע – ריטב"א, המאירי
"טוב להיזהר" מקריאת "שמע" לקול זמרת אישה – מרן בית יוסף בפירושו על הטור, אולם "יש להיזהר", ניסוח מחמיר יותר על ידו בשולחן ערוך.    
איסור קריאת "שמע" לקול אישה – ראבי"ה, שולחן ערוך.
איסור דברים שבקדושה – קריאת שמע, לימוד תורה וכו' לקול זמרת אישה; ויש שהרחיב –מרדכי.
איסור שמיעת כל זמרה של כל אישה כולל פנויות ו/או אשתו. הקול=ערווה – פרישה (פירוש שני), ב"ח, בית שמואל, מגן אברהם, פרי מגדים.
איסור כל שיחה/דיבור עם אישה שאסורה לו (לשמוע קול הערווה) לא כולל פנויות ואשתו נידה "בכוונה ליהנות" – ראב"ד, רמב"ם, הטור פרישה (פירוש ראשון).
.כמו סעיף ו, גם מטייפ, מתקליט – רב עובדיה יוסף, רב שלמה אבינר.
דרכי נסיגה:
איסור שמיעת שירי עגבים בלבד – שדי חמד.
מנהג חסידות ומידת צניעות – שרידי אש.







צניעות | קול באשה ערוה | שירת נשים |





טרם התקבלו תגובות

 
   

קמפוס הר הצופים בבית הלל ירושלים. טל: 02-6720321 פקס: 02-6730595
כתובת למשלוח דואר: ת.ד.10502 ירושלים 9110402

יהדות, שאל את הרב, פרשת שבוע, חגים, נשים