במגילת אסתר מתנהל מאבק בין המן לעם היהודי, לצדו מתנהל מאבק נוסף, משני אך רציף, מאבק מגדרי בין המינים, בין גברים לנשים. בסיפור הראשי במגילה החלש והנרדף גובר על הרודף, היהודים מצליחים להפוך את הגזירה ולשלוט באויביהם, גם במאבק המשני מתרחש מהפך, והנשים המדוכאות ביד קשה יוצאות וידן על העליונה. יתר על כן, גם בדרכה של העלילה יש דמיון בין שני המאבקים. בשיאה של המגילה נראה כי המן הרע מנצח, וכולם כורעים ומשתחווים לפניו ורק לקראת הסוף חל מהפך. גם במאבק המשני בין המגדרים, נראה באמצעו כי הפטריארכיה גברה וניצחה, אך באופן דומה לעלילה הראשית גם בעלילה זו חל המהפך המיוחל של "נהפוך הוא" שני המאבקים כרוכים זה זה:

בפתח העלילה מתגלה המודל הפטריארכאלי בו הגבר שולט באשה ומשתמש בה למטרותיו:

בַּיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, כְּטוֹב לֵב-הַמֶּלֶךְ, בַּיָּיִן--אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים, הַמְשָׁרְתִים אֶת-פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.  לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ--בְּכֶתֶר מַלְכוּת:  לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא (אסתר א, י-יא)

באופן מפתיע ביותר, למרות שזו העת העתיקה ונשים נתונות לרשות אביהן או בעלן, ללא זכות לשלוט בחייהן, ושתי המלכה מתגלה כגיבורה פמיניסטית ולוחמת חרות, מלחמה שאינה נופלת ממלחמותיהן ההרואיות של הסופרג'יסטיות שסיכנו עצמן במאבק למען זכויותיהן כבנות אדם. היא יוצרת "משתה נשים", במקביל למשתה הגברים, מגלה את האחווה הנשית, ומסרבת לקבל את דין הפטריארכיה. היא מסרבת להופיע לפני המלך כאובייקט מיני. על כך היא משלמת בכתרה ואולי אף בחייה.

המקרה הפרטי שלה נתפס כאיום על החברה הגברית כולה, ממוכן (המן לדעת חז"ל) יודע את הסוד, שמהפכות חברתיות מתחילות ממקרים פרטיים. הסיסמא של המהפכה הפמיניסטית הייתה ועודנה: "האישי הוא ציבורי", הסיפור הפרטי, של האשה המוכה והמנוצלת, התגלה בקבוצות ההעצמה של נשים, כסיפור קולקטיבי של כלל המין הנשי, כסיפור של דיכוי חברתי מקיף. גלויי הדיכוי שהחלו בסיפורים פרטיים חשפו את תופעות הדיכוי הגברי, ככל עולמי ונתנו את הכוח לנשים להתחיל את מאבקיהם הציבוריים להשגת זכויות ואוטונומיה עצמית. בדיוק מכך מפחד ממוכן ומכריז על מלחמה גלויה במגמת החתירה לשוויון ולזכויות שושתי המלכה מובילה:   

"וַיֹּאמֶר מומכן (מְמוּכָן), לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה:  כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.  כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן....  וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, כִּי רַבָּה הִיא; וְכָל-הַנָּשִׁים, יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן--לְמִגָּדוֹל, וְעַד-קָטָן.  וַיִּיטַב, הַדָּבָר, בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְהַשָּׂרִים; וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ, כִּדְבַר מְמוּכָן.  וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ:  לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ". (שם, טז-כב)

בשלב זה נראה שהצד הגברי הצליח. ושתי סולקה מן המלכות והמלך העומד בראש הפטריארכיה, זוכה בכל נערה בתולה טובות מראה. הנשים פסיביות, מובלות לא ברצונן לבית המלך. וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים" (שם, ב, ג). כך גם אסתר, אינה עושה דבר מיוזמתה, היא מופעלת ומצייתת. גם בבית מרדכי לא עשתה דבר על דעתה אלא רק לפי צוויו של מרדכי וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ" (שם כ)  היא  נלקחת מבית מרדכי לבית הנשים "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶל-יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים". (שם, ח) ומבית הנשים אל בית המלך:"וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל-בֵּית מַלְכוּתו" (שם טז). הפסיביות, הצייתנות וההסתגלות לכח ולשליטה מאפיינים את ההווי הפטריארכלי, בו נשים כאסתר וכיתר הפילגשים מגלות חוסר אונים, נלקחות ומושפלות כאשר המלך מחליף אותן זו בזו מדי ערב, משתמש בהן לצרכיו כמו בכל חפץ אחר. ניסיונה ההרואי של ושתי, שאולי הסתיים בהריגתה, ודאי חיזק את תחושת חוסר הברירה בה היו נתונות הנשים בתקופה ההיא. דיכוי חברתי לא הותיר להן דרך אחרת מלבד השלמה חרישית עם מר גורלן.

והנה בסוף פרק ד' בעיצומה של העלילה מתרחש מהפך מדהים בעצמתו. המלכה אסתר, שיצאה מרשותו של מרדכי והועצמה בכך שהפכה למלכה, מעיזה לצוות עליו: וַתְּצַוֵּהוּ, עַל-מָרְדֳּכָי--לָדַעַת מַה-זֶּה, וְעַל-מַה-זֶּה. (שם ד, ה); "וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (שם ד, יז). כוחה של אסתר גדל מול מרדכי אך נותר זעיר מול המלך: "כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית... וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ--זֶה, שְׁלוֹשִׁים יוֹם". (שם יא) רוחה של ושתי המומתת מרחף מעל פסוק זה. דרישתו של מרדכי, אליבא דאסתר, היא לעשות 'מעשה ושתי', לסכן את חייה. ומרדכי קורא לה לעשות זאת, לצאת בעקבות המלכה הראשונה ולבחור בכוח, על אף הסיכון: "כִי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". המלכות בה התחלת לצמוח, היא ההזדמנות לתיקון גדול, לרווח והצלה לכל היהודים, אך היא מותנית קודם בתיקון המגדרי, ביכולת לצאת מהשתיקה שממוכן גזר על כל הנשים, ביכולת לקום ולעשות מעשה, ביכולת להתייצב מול המלך כאדם אוטונומי ללא מורא, ביכולת לחזור על 'מעשה ושתי' שלחמה על זכותה כאדם בעל צלם אלוקים, שאיננו מוכן לשמש כשעשוע מיני של אדם אחר, גם אם הוא מוכתר כמלך. אסתר נענית לאתגר, היא מבינה שזו קריאה להגשמה קיומית של החיים ועדיף לה להסתכן מלהיוותר עלובה חסרת מעש: "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי". מול עינינו מתחולל בה שינוי קיצוני. היא לוקחת מנהיגות ומתחילה לפעול, בונה תכנית אסטרטגית לפעולת הצלה מתוחכמת ומצווה על מרדכי

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי.  לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת,.  וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר. (ד, טו-יז)

מכאן ואילך היא הופכת לגיבורה הראשית המובילה למהפך הגורלי של עם ישראל. ואכן המגילה קרויה - ובצדק על שמה, היא הובילה לנס הגדול. צמיחתה מן הדיכוי הקשה, של אשה אנוסה וכנועה, למנהיגה אמיצה ודגולה, בעלת כושר תמרון אסטרטגי, ארוך טווח, משקפת את כוח הבחירה והתשובה. כביכול, הסיפור האישי שלה, מסמל את המהפך שעובר על העם שחוזר בתשובה, לעצמו, לעצמיותו ולפעילות יזומה של הגנה עצמית מול האויב.

המרתק בסיפורנו הוא שרק לאחר שהתרחש המהפך המגדרי, והאשה נטלה מנהיגות והפכה להיות פעילה, יכול היה להתרחש המהפך הלאומי והעם המדוכא והמאוים לקח שליטה ונלחמים באלו שקמו להרגו.

אסתר החדשה, הופכת למורת הלכה ושותפה מלאה בהנהגת העם היהודי בפרס:

וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת-אֲבִיחַיִל, וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--אֶת-כָּל-תֹּקֶף:  לְקַיֵּם, אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת--הַשֵּׁנִית.  וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֶל-שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה--מַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  דִּבְרֵי שָׁלוֹם, וֶאֱמֶת.  לְקַיֵּם אֶת-יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, (שם, ט, כט-לא)

כנגד הנאמר בתחילת המגילה "וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה", מסופר לנו בסופה: "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר--קִיַּם, דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה; וְנִכְתָּב, בַּסֵּפֶר" (שם, ט, לב); "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה" (ט, כח). על רקע המאבק המגדרי הגלוי בתחילת המגילה אי אפשר להתעלם מן הניצחון המגדרי, כאן בסוף המגילה.

.