ביקורת על התערוכה: אנדי ארנוביץ, קרע\איחוי , אוניברסיטת ברנדייס, בוסטון  2010

עבודותיה של אנדי ארנוביץ המוצגות כעת באוניברסיטת ברנדייס שבבוסטון  מדגימות היטב את המגמה האמנותית המתחדשת בעולם היהודי הדתי. יצירתה עוסקת בחומרים יהודיים, ונוגעת בזהות יהודים ובנושאים יהודיים כחלק מעיסוק בוחן ומחויב בשאלת הזהות היהודית. עולם ההלכה והמנהג היהודי נדונים ביצירתה מתוך מבט ביקורתי, חקרני ומאתגר שמציג אותו על מגבלותיו ותפארתו גם יחד.

ארנוביץ עלתה לירושלים מאטלנטה בשנת 1999, לאחר קריירה מוצלחת בתחום הפרסום. היא התחילה ללמוד הדפס בארצות הברית עוד בשנת 1993, אבל לאחר שעברה לישראל החלה ליצור הדפסים באורח אינטנסיבי בסדנת ההדפס בירושלים. מאז היא אמנית סטודיו במשרה מלאה.

היצירה של ארנוביץ מעידה מיד על המשיכה שלה לטקסטיל, לנייר ולחפצי נוי. ביתה מלא באוספים רבים: בדים אוזבקיים ותורכיים, תכשיטים אתניים מאפריקה, מהמזרח התיכון ומאסיה המרכזית, וכן ספרי טקסטיל וקדרות אוזבקית וישראלית. האוספים הללו מסודרים תמיד בקפידה ומוצגים לראווה, מקור השראה תמידי. בנסיעותיה סביב העולם חוותה אנדי תרבויות שונות וכן את שפותיהן האמנותיות, וכל אלה מתרגמות בסופו של דבר לתוך יצירתה. בדים הם מקור ההשראה העיקרי שלה. אנדי חיה ונושמת בדים: הדוגמאות, הטקסטורות, הצבעים הבוהקים והתפרים הקפדניים. האמנות של אנדי מגלה אובססיה לבגדים. בגדים שהם גם מוכרים לנו וגם סמליים באורח טורד מנוחה. אף אם איננו יכולים ממש למדוד אותם, וגם אם כן - הם היו לא נוחים לנו  מבחינה פיזית אילו מדדנו אותם, אנו מגיבים אליהם כיוון שהם בו בזמן נגישים וגם מוזרים, טורדי שלווה. הם משפיעים עלינו אסתטית, אינטלקטואלית ורגשית, ומגלמים בעת ובעונה אחת יופי רב וכאב רב.

אפודו של בעל הצדקה

כרבים מהיוצרים בשדה הדתי גם ארנוביץ משתייכת לעולם ניאו-אורתודוקסי או מסורתי פוסט-מודרני, והיצירה שלה היא חלק משיח פוסט-חילוני שמצליח ללכוד הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות, ולא מחליף אחת באחרת.

במוקד יצירתה של ארנוביץ עומד השיח הפמיניסטי הדתי, שהוא  ענף של השיח הפמיניסטי הכללי, הניצב באחד המוקדים העיקריים של שיח האמנות המרכזי בארץ ובחו"ל.

ארנוביץ מתיקה טקסטים מקודשים  מעולם הדת ליצירתה, ומתארת באמצעותה עולם מורכב המסרב להבניות הנוקשות המקובלות. השימוש בטקסט המקודש בעבודתה אינו אקט של התרסה בלבד, אלא גם, ובעיקר, פעולה של "מעלין בקודש" (תלמוד בבלי שבת, כ"א, ע"ב). הטקסט ביצירות אינו רק חומר הגלם שממנו נוצרת עבודת האמנות אלא הוא עצמו גם מהותה.


מעיל עגונה

הפרקטיקה של יצירה חתרנית וביקורתית הנפוצה מאוד בשיח האמנות הדתי הפמיניסטי מכוונת ל"תיקון עולם" ומתחברת למסורת ענפה הנשענת על שיח מקראי ומדרשי שמתמקד בקשר הדיאלקטי שבין נורמות לסטייה מהן. הקריאה לביקורת מלווה את עולם היהדות עוד מהמדרש המתאר את ניתוץ הצלמים של אברהם, "אבי האומה". במסורת היהודית, ובמיוחד בספרות המדרשית, מתוארים לעתים קרובות "חילול השם" והטחה כנגד האל.

בקורת הומניסטית ופמיניסטית על עולם ההלכה היהודי, דאגה לצדק ומודעות חברתית הן תימות מרכזיות ביצירתה.

בסדרה "מעיל העגונות" מתמודדת ארנוביץ עם אחת מאבני הנגף של ההלכה היהודית העכשווית. האמנית  חקרה מאות כתובות עתיקות, הדפיסה אותן, קרעה אותן לקרעים זעירים, והרכיבה אותם מחדש למעילי נייר מאסיביים. השרוולים, האימרות והצווארונים תפורים וסגורים והחוטים לא נחתכו. המעיל של העגונה ספוג בצער עמוק וטעון באנרגיה רגשית עצומה, והוא מצליח לספר את סיפורן של כל הנשים הסובלות את סבלה של העגונה. הכתובות קרועות לרצועות שלא מתחשבות במילים ובאותיות הכתובות עליהן, מטפורה למצב נישואיה של העגונה. הסיבים נותרים תלויים, תזכורת לכך שגם העגונה נותרת תלויה, כשהמעמד שלה נשאר לא מוגדר לנצח. היסודות הללו, יחד עם צבעיו הנהדרים של המעיל, מקסימים את העין ובה בעת מעבירים מסר הטורד את המחשבה.

    

מעיל עגונה                                          פרט תקריב מתוך מעיל העגונה

"בגד אשה סוטה" כולל חצאית ואפוד המעוצבים מנייר אורז יפני שקוף הכולא בתוכו שיער, עפר ואותיות עבריות מפרשת הסוטה (במדבר, ה', י"א-ל"ג), ומעלה על הדעת  את הטראומה שיוצר טקטס מומצא זה. אנדי השתמשה בתפרים זעירים כדי לתפור יחד את פיסותיו של דפוס הנייר שהמעיל עשוי ממנו.  כמו בכל יצירותיה של ארנוביץ, אפשר לחוות את ה"מלבוש" שלה ברמות שונות. הוא מתייחס לכל מי שנשפט, לכל מי שחופצן והוגדר אשם עד שחפותו תוכח. היצירה הזו עוסקת בחוויות של חשיפה חסרת אונים לעיניו החטטניות של הציבור או למצב שבו אדם נשפט על-ידי הקהילה כולה. ארנוביץ מתחברת לחוויית הסבל יותר מאשר לגזר הדין. למתבונן, המלבוש הזה  מעלה זיכרונות אישיים של חוויות קרבן, של פגיעות ושל בושה פומבית.

בגד אשה סוטה

בנוסף ארנוביץ מגלה עניין רב בחפצים שיוצריהם כאלו השרו עליהם כוחות פנימיים, כגון מלבושי קסמים וקמעות שאנשים עונדים כדי להרחיק את עין הרע ואת הרוחות המזיקות. היא מרותקת על-ידי הצורך האנושי ליצור נרטיבים מיתיים שאנשים יכולים לפנות אליהם לנחמה בשעות של קושי, וכן על-ידי האמונות והמנהגים שמאפשרים להם כביכול לשלוט במה שאין אפשרות לשלוט בו. אחדות מיצירותיה הן עצמן בעלות אופי של קמע וכאילו טוענות לכוחות על-טבעיים או ליכולת כישוף.

הקסם שמהלך עליה כוחם המגונן העל-טבעי של חפצים הוביל אותה ליצור את "סיוט לילית", פריט אופקי עצום שנועד לעטוף את חלקה הפנימי של עריסת התינוק. "הפגוש המרופד" הזה מורכב מטקסטים שונים וממפות קבליות עם תמונות של רבנים שארנוביץ מצאה במאה שערים. הטקסטים המגולגלים נראים כאילו הוטבלו בדם, והם קשורים בחוטי כותנה אדומים, משי וזהורית, חוטים המשמשים בישראל באורח עממי כדי להרחיק את עין הרע. היצירה מעוררת בהכרח את השאלה: מה הוא למעשה הסיוט של לילית? העובדה שבעינינו היעדר ילדים הוא בגדר טרגדיה? העובדה שנשים נידונו לנצח ללדת ילדים בכאב ובדם, ושאם לילית תיתקל בפריט כזה הוא אכן יהיה הסיוט הנורא ביותר שלה? או שמא הסיוט הוא בכך שבמאה ה-21, באזור הדתי ביותר בירושלים, אין בנמצא ולו תמונה אחת של אישה שזוכה לכבוד, אין מלאך שומר ממין נקבה שיהיה אפשר להניח בעריסת התינוק כדי לגונן עליו ולהעניק לו השראה.


חלום הבלהות של לילית

בסדרה "מלבושי פיוס"  מנסה ארנובי'ץ' לעורר דו-שיח בין יהודים ופלסטינים באמצעות יצירה משותפת של "טלית קטן" עטור ציצית. "הלכתי לשוק הערבי במזרח ירושלים ושאלתי שלושים רקמות מחברי מאזן, ערבי בעל אזרחות ישראלית. מקורן של הרקמות הללו בכפרים פלסטיניים שונים. כיוון שהן היו עתיקות ויקרות-מציאות, לא רציתי לחתוך אותן, ולכן לקחתי אותן למערב ירושלים, אל בית-דפוס יהודי מודרני, שם סרקו אותן והדפיסו אותן בהדפסה דיגיטלית על פשתן. לאחר מכן החזרתי את הרקמות המקוריות ולקחתי את הפשתן הסרוק אל אברהים, ערבי תושב ישראל שבבעלותו חנות בדים. קניתי כותנה שחורה שיוצרה במצרים והוא לקח את הכותנה ואת הרקמות הסרוקות למתפרה ברמאללה, שם תפרו אותן פלסטינים. כשהן הושלמו, נתתי אותן לגבר יהודי-ישראלי צעיר שקשר עבורי את חוטי הציצית. לכל אורך התהליך עבודת האמנות עברה מידיהם של יהודים לידיהם של ערבים, ומידיהם של ערבים לידיהם של יהודים וכך הלאה. היה לי חשוב מאוד שהבגדים יהיו במידה קטנה, שכן חינוך לשלום מתחיל בגיל צעיר."


מעיל לילד

ביצירה זו מתחברת ארנוביץ לשיח דתי מתגבר של נשים דתיות שאף כי הן אינן דו-משמעיות בעניין דתיותן ואף כי הן נטועות עמוק במסורת, הן יוצרות יצירות הקוראות לדו-שיח בין התרבויות היהודית והפלסטינית. כמו אמניות דתיות אחרות, ארנוביץ מוצאת דרך לכלול את "האחר" בראיית העולם היהודית המסורתית שלה. כמו אותן אמניות, גם ארנוביץ עוסקת במתח הקיים בין היהדות והאסלאם. היא מצביעה  על ההבדלים בין שתי הדתות, אולם, בעבודתיה היא  גם מדגישה את ההיבטים המשותפים. כך מביאה ארנוביץ  רגישות הומניסטית עמוקה לבחינה שלה את הקשר היהודי-אסלאמי.

אם כן, עבודתה של ארנוביץ בפרט, והאמנות המתחדשת מבית המדרש של הציבור הדתי בכלל, מייצרות  עולם של דימויים הבוחנים את הדת והתרבות היהודיות לענפיהן והסתעפויותיהן בעין ביקורתית, אך מתוך אהבה וזיקה עמוקה. "אהבה שאינה מקלקלת את השורה" יכולה לאתגר את השיח ההגמוני שאימץ תפיסות מודרניסטיות שגורסות כי האמנות היא שדה ש"דבר אין לו עם הדת".