ובכן, תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשייך,
ואימתך על כל מה שבראת.
וייראוך כל המעשים וישתחוו לפנייך כל הברואים,
ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם.
כמה שידענו ה' אלוקינו שהשלטן לפנייך,
עז בידך וגבורה בימינך
ושמך נורא על כל מה שבראת.
מלוך על כל העולם כולו בכבודך,
והנשא על כל הארץ ביקרך! [...]
וידע כל פעול כי אתה פעלתו
ויבין כל יצור כי אתה יצרתו. 

תן פחדך!? לכאורה תפילה זו יש בה כדי להרתיע. מדוע  להרבות פחד ואימה בחיים שלנו?   אמנם, ראש השנה הוא "יום תרועה", ביטוי להכרזה על מלכות ה', כפי שעולה מפסוקים רבים השזורים בתפילת החג: "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כג). "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר: זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל: מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (שם, שם, ז-ט). ואף על פי כן, הבקשה מאת הקב"ה שיטיל פחדו עלינו נראית מוזרה ביותר. לכאורה, צריכים היינו לבקש בדיוק את ההפך, כל בר דעת היה מעדיף את דרך האהבה ולא את היראה והאימה?!

בעיון מעמיק יותר בתפילה זו, עולה ממנה יותר מאשר הרצון לפחד מפני האל. הביטוי 'כל' החוזר ונשנה בתפילה מבטא זאת: "תן פחדך... על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת" וכו'. הכללה זו אינה ברורה מאליה. יש הפוחדים מן הקב"ה ויש כאלה שיראת האדם גוברת אצלם על יראת ה'. לכן נראה כי מטרתה העמוקה של תפילה זו היא לנווט את המתפלל/ת אל מחוץ לאימת הציבור ואל מחוץ לפחד מפני הדמיוני ולהגדיר את הגורם היחיד שממנו ראוי לפחד - האלהים. ביטויו של הפחד הראוי מהקב"ה הוא הפחד לחטוא לאמת, לעוות את הצדק, פחד לפגוע ביושר, בטוב ובמוסר.  לעיתים רבות מדי גם מנהיגי דת פוחדים דווקא מפני  הציבור, מפני "מה יגידו", אימתם היא אימת הפסיקה וההכרעה, וחלקם הוא מורך הרוח ונמיכות הדעת. בראש השנה כולנו מתפללים לפחד הראוי, היינו, שהאמת המוסרית תגבר על השיקולים הפוליטיים. מי שמטיל את חיתתו על הבריות אינו בהחלט ירא ה'. מי ששולט על החלש ממנו אינו דבק במידותיו של הקב"ה. בתפילת החג "תן פחדך עלינו", כמעט שאפשר לשמוע את זעקת המדוכא, שנוכח לדעת כי לא יראת ה' היא שגורמת לאחרים לדכאו, אף על פי שכך מצדיק המדכא את מעשיו ורוממות אל בגרונו.

כנשים לאורך הדורות  סבלנו ואנו עדיין סובלות משתי התופעות השליליות הללו, אימת הפסיקה ואימת הציבור. אימת הפסיקה משיתה עלינו פסיקות הלכתיות קשות מנשוא, כמו פחדם של הדיינים מכפיית גט על בעלים אלימים. גם פחד הציבור, פחד ה"מה יגידו" נושא בחובו מעשים ומחדלים קשים, כגון הנכונות לטאטא מתחת לשטיח אלימות מגדרית, והצורך להוכיח שליטה פטריארכלית עתיקת יומין, שביטוייה הקיצוניים הם באלימות של ממש כלפי הרעיה.

הבקשה מאת הקב"ה שיטיל פחדו עלינו, שכולם וכולן יעמדו בחיל וברעדה כשווים בפני הא-ל היא בו זמנית תפילה לשחרור הסובייקט מביטולו או ניצולו על ידי זולתו ודרך לגילוי מחדש של ה'אני' האוטונומי. נשים, אשר השליטה הפטריארכלית הפכה אותן במשך השנים לאובייקט הנשלט על ידי גברים, ואשר נשללה מהן זכותן הראשונית כבני אדם, הזכות להיות סובייקט, מתפללות כי הקב"ה יתן פחדו על הציבור כולו. הן מתפללות כי היראה החדשה הזו, היראה הנכונה, תגרום לכלל הציבור, כולל מנהיגיו, להתייחס בכבוד ובשוויון לכל אדם שנברא בצלם אלוהים. פחד שכזה יאפשר לנשים כמו לגברים, לגלות מחדש את עצמן ואת האוטונומיה שלהן, שהיתה מדוכאת ומושתקת.

ההמשך של התפילה מוכיח את המשמעות העמוקה של בקשה הזו: 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך! [...]  וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו". וידע כל פעול - ללא כל הבדל בין בני אדם. כולם פעולים, כולם ברואים, כולם שווים ואהובים לפניך. יראת ה' אמורה ליישר את הקו בין כלל הברואים ולפרק את המבנה הקלוקל של החברה ההיררכית, של הטלת אימה, מעמדות וניצול.  מסר הבריאה ברור - כל יצור נוצר על ידי הבורא ואין אף אחד שראוי יותר מזולתו לחיים ולהגשמה אישית. גם זו בשורה גדולה לנו הנשים שנדחקנו לאורך ההיסטוריה מן הזכות הבסיסית לשוויון, לחרות ולעבודת ה'.

אין פלא כי סיום התפילה הזו הוא בחזון נשגב של תקווה לאחדות ולשוויון: "וישתחוו לפנייך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם."

חנה קהת היא מייסדת קולך ויושבת הראש הראשונה של הארגון