עם תהילה של עגנון בסמטאות ירושלים

על תהילה, הזקנה הירושלמית, גיבורת סיפורו של עגנון, ועל תיאור הרחובות והאווירה של ירושלים. מוזמנות/ים לטייל בין השורות
(אפרת קמפניינו)

"זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימכם." (קע"ח)
מי לא מכיר את סיפורו המפורסם של עגנון על אותה זקנה ירושלמית, תהלה, שחיה בעיר העתיקה, שוטטה בסמטאותיה, חילקה צדקה לענייה, עזרה לחוליה, וסופה, שנפטרה בטהרה?

כמו בסיפורים נוספים של עגנון, בכתיבתו הוא ממציא גיבור, ספק בשר ודם, ספק דמות שכולה מדמיונו, אך הגיבור הזה גר, פועל ויוצר בתוך מרחב מוכר, ידוע, מדויק, ונשען על ידע היסטורי רחב של עגנון.


בזכות זה ניתן ללכת עם גיבוריו של עגנון ולסייר במחיצתם בעיר בה הם גרו. ובמקרה של תהילה, להצטרף אליה ואל הסוֹפר=מורה הדרך לטיוליהם בירושלים.

"משער יפו ולמעלה עד לכותל המערבי נמשכים והולכים אנשים ונשים מכל העדות שבירושלים עם עולים חדשים שהביאם המקום למקומם ועדין לא מצאו את מקומם." (קפ"ג) שער יפו היה מאז ומתמיד אחד משני השערים הראשיים של העיר. רוב עולי הרגל הגיעו ארצה בדרך הים, היו יורדים בנמל יפו, ומשם הולכים בקו ישר מזרחה עד שהגיעו לשער יפו, לירושלים, ומכאן נגזר שמו של השער. אנשים שהגיעו מצפון, בדרך גב ההר, הגיעו לירושלים דרך העיר שכם שנתנה את שמה לשער הנוסף המשמש מאז ומתמיד שער מרכזי בעיר. שני שערים אלו נשארו מרכזיים מאז שנבנתה החומה לפני כ 450 שנה בימיו של הסולטאן העות'מני סולימאן המפואר, ועד היום. אבל לקראת סוף ימי המנדט נוצרה חלוקה ברורה: שער שכם משמש את ערביי ירושלים והאזור, שער יפו הוא השער היהודי והבינלאומי.

מכאן נכנס גם גיבור הסיפור, הסופר = מורה הדרך, ומצטרף לשאר היהודים הבאים לבקר בכותל בערב ראש חודש. אך בד"כ אנו רגילים לקרוא על המיית הלב, הבכי על חורבן ירושלים, או על הגעגועים והכמיהה למקדש, שמעורר הביקור בכותל, ואילו אצל עגנון, בימי המנדט, המציאות מעט מורכבת:

"מצאתי לי פיסת מקום אצל הכותל. פעמים עמדתי בין המתפללים ופעמים בין התוהים" (קפ"ג): אלו ואלו מבקרים כאן, אך אלו בתפילה ואלו בתהייה....

הכותל נראה שונה ממצבו כיום: "ברחבה שלפני הכותל בסוכת שוטרי המנדט ישבו להם שוטרי המנדט כדי שיראו שאין שמירה למתפללים אלא הם. רואים זאת מחרחרנו ומחרחרים. מתכנפים המתפללים ונדחקים לאבני הכותל..... חולנית אחת זקנה הביאה עמה שרפרף לישב עליו. קפץ השוטר ובעט בשרפרף והפיל את הזקנה ונטל את השרפרף, לפי שעברה על החוק, שחקקו חוקקי המנדט, שאסור למתפלל שיביא ספסל לכותל." (קפ"ג) עגנון כדרכו, מלמדנו פרק בהיסטוריה בלי שנרגיש בדבר, ומתאר את המצב ערב פרוץ מאורעות תרפ"ט, כשהבריטים ניסו להרגיע את הרוחות ולכן חקקו חוקים מגבילים על המתפללים היהודים. הרוחות לא נרגעו, והויכוח המר, "סכסוך הכותל", שראשיתו בטענה הערבית שהכותל קדוש לאסלאם, ואין הוא קדוש ליהודים, התפתח למאורעות דמים וסופו בדיון משפטי רחב בשאלת קדושתו ההיסטורית של הכותל.

אבל עגנון איננו מורה להיסטוריה, לא רצה אלא לספר בשבחה של תהלה, שהביטה באותו שוטר ומיד "השפיל השוטר עיניו והחזיר את השרפרף." ועל זה אומר לה הסופר :"יפה כח עיניך מכל הבטחותיה של אנגליא, שאילו אנגליא נתנה לנו דקלרציא של בלפור ומשלחת בנו את פקידיה לבטלה, ואת זקנתי נתת עיניך באותו רשע ובטלת את מזימותיו הרעות" (שם).

תהלה עסוקה כל חייה בצדקה, בין השאר סועדת את הרבנית החולה הנרגנת. וכך אומרת תהלה לסופר: "חבל בני שאין אתה דר בעיר ואין אתה רואה היאך הרבנית שתחיה מבריאה משעה לשעה." והסופר תמהה "וכי לא בירושלים אני דר? וכי נחלת שבעה אינה ירושלים?" (קפ"ט) במשך מאות שנים היתה ירושלים שרויה בתוך החומה, וכל מה שהיה מחוץ לחומה היה מחוץ לעיר. ב 1860 נבנתה שכונת משכנות שאננים ושבע שנים מאוחר יותר שכונת מחנה ישראל ואחריה נחלת שבעה. מכאן ואילך נבנו שכונות רבות בזו אחר זו, והתהליך הואץ, אך עדין לבה של ירושלים, הדתי וגם החברתי והמסחרי היה בתוך העיר העתיקה. רק בתחילת המאה העשרים, ויותר מכך, בימי המנדט, התקבע המרכז המסחרי המודרני מחוץ לעיר, עם התפתחותו של רחוב יפו, ובמיוחד בנייתם של המבנים המרכזיים בו: בנק אפ"ק (כיום בנק לאומי) ומשרד הדואר (שניהם מול כיכר ספרא של היום) ועוד.

תהליך היציאה מהחומות היה הרסני עבור העיר העתיקה, ואכן, אומרת תהלה "אתה זכור את החצרות שהיינו עושים אותן קפנדריא ועכשיו שרוב העיר מיושבת מערביים צריכים אנו לעקוף עליהן ומרבין עלינו את הדרך. הגענו לחצר אחת. אמרה לי, רואה אתה חצר זו, ארבעים משפחות מישראל היו בה ושני בתי כנסיות היו בה והיו מתפללין ולומדים ביום ובלילה והניחוה ובאו ערביים ותפסו בה."  (קפ"ה) במאה ה 19, עם ריבוי היהודים בירושלים , גבולות הרובע היהודי לא היו חדים וברורים, אלא נהגו לשכור או לקנות חצר בשולי הרובע, וכך הרובע היהודי גדל וגבולותיו השתנו. ואכן, ערב התהליך של היציאה מהחומות, באמצע המאה ה19 אזורים רבים בתחומי הרובע המוסלמי, היו מיושבים ביהודים. בניית השכונות החדשות מחוץ לחומות פתרה אמנם את בעיית הצפיפות בעיר העתיקה, אך דלדלה את האוכלוסייה היהודית ברובע. בסופו של דבר, עם נפילת הרובע שבועיים אחרי קום המדינה, גרו בו כאלפיים חמש מאות איש בלבד. על פן זה של תהליך היציאה מהחומות, מצרה תהלה.  

"דילגנו בין אבני הרחוב ונשתלשלנו מסימטא לסימטא" (קע"ח) רוב הרובע היהודי נבנה מחדש לאחר מלחמת ששת הימים. המתכננים המודרניים בחרו לבנותו כך שיהיה נוח לטייל בו, יצרו כביש משער ציון לכותל, ורחוב ראשי להולכי רגל מחניון שער ציון דרך כיכר החורבה אל הכותל. לא כך היה המצב בימי המנדט, רחוב היהודים ורחוב חב"ד המקביל אליו היו רחובות מסחריים רחבים וישרים ושאר הרובע היה בנוי חצרות חצרות, מחוברות ביניהן בסמטאות צרות ומפותלות. מי שלא מסתפק בדמיון, או במילים הכתובות, ורוצה לראות את הרובע כפי שהיה אז, יצטרך לעשות משהו שרבים מאיתנו מתעצלים לעשות: לעזוב את הרחובות הראשיים ו'ללכת לאיבוד' בכל סימטא צרה שנתקלים בה, גם אם לא ברור לאן הסמטא מובילה והאם יש מוצא בצידה השני. כך, ורק כך, ניתן להכיר את הסמטאות המפותלות והחצרות הנסתרות שקיימות עד היום - חלקן מקוריות ואחרות משוחזרות - אלו ואלו קסומות.

הסיור עם תהלה יכול להמשך עוד, אך אנו נסיים: "מנוחת השקט היתה בחדר, כבחדר תפילה לאחר התפילה. ועל קרקע החדר ניגרו שיירי המים שטיהרו בהם את תהלה".

אפרת קמפניינו
מדריכה סיורים בירושלים
campi@netvision.net.il













טרם התקבלו תגובות

 
   

קמפוס הר הצופים בבית הלל ירושלים. טל: 02-6720321 פקס: 02-6730595
כתובת למשלוח דואר: ת.ד.10502 ירושלים 9110402

יהדות, שאל את הרב, פרשת שבוע, חגים, נשים